חיים חדשים זה לא בהסתדרות, זה אצלי בבית. מאז שאשתי הופחדה על ידי רופא המשפחה שלה, יש לי ולמשפחתי חיים חדשים. אני לא יודע אם הם טובים יותר או בריאים יותר, אך בהחלט הם הפכו לקשים יותר.
מיד בתום ביקורה אצל הרופא, קראה לי אשתי היקרה לשיחה דחופה, ומניסיון העבר כבר הבנתי מיד שאני בצרות. היא הבהירה לי חד משמעית שהחליטה לעשות דיאטה חריפה, ועלי ועל הילדים מוטלת חובה מוסרית לשתף פעולה ולעזור לה לשנות את אורח חייה.
בהתחלה נשמתי לרווחה וחשבתי שהשד לא נורא כל כך, אך כשהתחלנו לדון בפרטים הקטנים, כמו סדר היום, סל הצריכה, טבלאות וחישובי קלוריות, הבנתי שכל חיי ישתנו מעתה מן הקצה אל הקצה.
עם סיום התדריך דהרנו במהירות לתזונאית צמרת והוצאנו אותה מישיבת ועד הבית שלה. לפי בקשתנו, היא תפרה דיאטה לכל אחד מבני המשפחה וטרחה להדגיש שכל סטייה מהדיאטה תגרור מיד בעקבותיה הפחתה של מאה קלוריות בתפריט של השבוע הבא. בדרך הביתה ערכנו קנייה בהיפר, כאשר כל פריט עבר בדיקה מדוקדקת על פי טבלת הקלוריות של התזונאית, כולל הבונזו של הכלב.
עד לשלב זה קיבלתי הכל בהכנעה, אלא שכעבור ימים מספר הרעב התחיל להציק לי יותר ויותר, ומסתבר שלא רק לי. במקום לחשוב על העבודה התחלתי לחשוב על אוכל. במקום לפנטז על השכנה התחלתי לפנטז על גבינה צהובה. בעיניי, ההבדל בין קולה ודיאט קולה היה כמו ההבדל בין שרון סטון לאורה נמיר.
החיפוש אחר אוכל הפך להיות הדבר המרכזי בחיי. הוצאתי את המנורה מהפריג'ידר כדי שאשתי לא תבחין בלילות כשאני פותח אותו ותר אחר מזון. נזכרתי איך בטירונות נהג חברי להרטיב את הביסקוויטים כדי שלא ישמעו את קולות הכרסום, ואימצתי גם את המנהג הזה.
כל דבר בבית הפך לדיאט. כל השיחות עם אורחינו נסבו סביב קרקרים, גרנולות, קלקרים ותה צמחים. בשיחות הטלפון הוחלפו מתכונים דלי קלוריות, וגם הסוקרת שצלצלה מטעם מכון מינה צמח, קיבלה שטיפה רצינית על הרגלי האכילה שלה.
כידוע, הטבע לא סובל חלל ריק ובמיוחד לא בבטן שלי, לכן פיתחתי מספר שיטות אלטרנטיביות להשביע את רעבוני. התחלתי לבקר בסופרים השונים, ובהשקעה של שקל אחד שכרתי עגלה, שמתי בה מספר פריטים, והתחלתי לטייל בין הדוכנים של מקדמי המכירות. טעמתי מהכל: שניצלים, המבורגרים, פסטות, לפעמים מרק חם, במיוחד אהבתי את דג הפורל שיצא מהתנור מטובל היטב. ולמנה האחרונה - גלידת חורף במבצע של שטראוס. אחרי ששבעתי, השארתי את העגלה באחד המעברים והלכתי לדרכי, לא לפני שלקחתי מהפינה המתוקה שוקולד, שישאר לי טעם טוב בפה.
שיטה נוספת שאימצתי היתה הידוק הקשרים המשפחתיים עם גיסי ועם משפחתו הענפה. שם, אצל חסידי ברסלב, יש הרבה שמחות, ולשמחות האלו, כך שמתי לב, נוהגים להביא במתנה ספרים. ומכיוון שמשפחת גיסי מוזמנת ללא מעט שמחות, יש בין בני המשפחה מעין הסכמה, לפיה לא כותבים הקדשה בספר, אלא משאירים אותו ארוז יפה בכניסה. בצורה כזאת ניתן למחזר את המתנות. וכך, עבור ספרי הלימוד הישנים שלי, הצלחתי לזכות בארוחות חינם, וכל זאת רחוק מעיני הק.ג.ב.
גם בני החייל התקשה להתקיים משני עלי חסה וממיץ אבוקדו ליום. הבטתי בו ברחמים: הוא נראה שדוף וחיוור. הוא כבר לא הגיע בזריקה לסל מעבר לקשת, ונדמה כי לא יהיה לו מנוס מלחזור ללוף הצה"לי. אני לא יודע אם זה קשור, אבל בתי, שלומדת עיצוב גרפי, בחרה להתמקד בעבודת הגמר שלה בנושא הבולמיה. היא הורידה מקיר החדר שלה את הפוסטר של מדונה, ובמקומו תלתה פוסטר של טבעול.
גם בתרבות הפנאי שלנו חלו שינויים. הפסקנו ללכת לבתי קולנוע מכיוון שריח הפופקורן הוציא אותנו מהריכוז, אנחנו כבר לא הולכים לקאונטרי קלאב כי למי יש כוח לשחות כשרעבים, ומאותה הסיבה חדלנו מפעילות פרו ורבו. הזמן הפנוי מנוצל לביקור בחנויות טבע ובטקסי השקילה היומיומית והשבועית. ואמנם, בכל יום בדיוק באותה השעה אנחנו מניחים את המשקל האלקטרוני החדש במרכז הסלון, וכל אחד בתורו עולה לקבל את הציון היומי. הנתונים מוזנים למחשב ואחרי עיבודם מופיעה על המסך העוגה היחידה בבית: עוגת הגרף. טקס השקילה השבועי מתחיל יום קודם, כאשר רעייתי מפסיקה לאכול, והוא מסתיים חמש דקות לאחר השקילה בקפולסקי, בסמוך לביתה של התזונאית.
בקיצור, אנחנו בריאים יותר, רזים יותר, יפים יותר ומגובשים יותר. ארבעתנו הורדנו ביחד בחודשיים שישה קילו שבעה מאות וחמישה עשר גרם, כולל מע"מ.
גבי רמני
